גארי טוען שזה לא משנה עד כמה אתם מצליחים ועד כמה אתם גדולים, חשוב לשמור על האגו בצד, להיות ענווים וצנועים ולהקדיש את הזמן שלכם להגיב לאנשים, להיות בתקשורת איתם, במיוחד אלה שמגיבים לכם במדיה החברתית.

כשגארי מזהה משהו שהולך להיות דומיננטי ונוכח, שמשהו חדש מתחיל להתעורר במציאות העכשווית, הוא לוקח את ה"סיכון" (כפי שזה נתפס ע"י אנשים שיכולים לחשוב שזה יכול להיות בזבוז זמן), משקיע שם שעות בלי לדעת האם זה באמת יעזור לו או לא, הוא לא עושה חישובים של ROI, המחשבה שלו היא לא על כמה החזר יצא לו מההשקעה, אלא הוא בוחר להיות שם, ללמוד את זה ולעשות את זה בצורה הכי טובה שהוא יכול.

הרבה אנשים חושבים הפוך, הם לא רוצים לבזבז זמן יקר ובכך מפספסים את הרכבת והוא מגדיר את זה בתור חוסר ענווה, כי הם לא מוכנים להשקיע את מהזמן שלהם.גארי טוען אם אין לכם את הענווה להקדיש לפחות 3 שעות ביום לאנשים וללימוד הדברים החדשים שהופכים להיות חלק מהמציאות של כולם, כי מבחינתכם הזמן שלכם יקר מידי, אבל כן יש לכם את החוצפה לבחור להיות יזמים שחיים לפי התנאים שאתם בוחרים, זה משהו שלא מובן לגארי.

"ביקשתי את הבדידות של להיות מספר אחד. ביקשתי להיות מסוגל לבחור את הנתיב שלי על בסיס יומי. ביקשתי להיות יזם…אי אפשר להסתובב או לנוח על זרי הדפנה. כל מה שעשיתי עד לפני שעה, לגמרי לא רלוונטי לצעד הבא שאני אעשה".
הבעיה בעיניו היא שהרבה אנשים שמתחילים להצליח מעט, כבר חושבים שהם מישהו מאוד גדול ומצליח ומתחילים להתנהג כאילו הם מישהו גדול, שלא מגיב לקהל שלו, שלא מקדיש זמן לדברים חדשים. פועלים ממקום שהוא בחוסר ענווה.
לכן, מה שחשוב זה המיינדסט הנכון, כזה שלוקח אחריות, כזה שנמצא באמפתיה, כזה שלא לוקח דברים מובן מאליו, אלא נמצא בהודיה וכמובן נמצא בענווה וזה מה שיגרום לכם להצליח.

תבינו, ככל שתופיעו ביותר מקומות ותייצרו יותר תוכן, הסיכוי שמנועי החיפוש יציגו אותכם לאנשים שמחפשים את מה שהמותג שלכם מביא לעולם – גדל!

אם אתם עושים הכל על מצב "פרטי" ולא "ציבורי", אז פספסתם את הפואנטה, כי כדי שהמותג שלכם יהיה חזק בעידן הזה של המידה, הוא חייב להיות נוכח וכמה שיותר.
ופשוט…תהיו עצמכם! תאפשרו לעצמכם להביא את עצמכם במלוא תפארתכם, תדברו לאנשים שרוצים לחוות אותכם ואת מה שיש לכם להביא ולעולם.
פשוט תאפשרו לעצמכם להיות ואם אתם מזהים כל מיני מחסומים שמונעים מכם לעשות זאת, שם תשקיעו את האנרגיה שלכם.

הפואנטה היא שתמיד תמיד תמיד, מה שנצטרך כדי לספר סיפור בצורה טובה, זה לגרום לצד השני להגיב לזה.
זה חייב לעורר בצד השני משהו, רגש, מחשבה, זכרון, תגובה מילולית, כל דבר שמעורר משהו בצד השני שכרגע נחשף לסיפור שלנו, אם בוידאו/ אודיו/ טקסט/ פנים מול פנים.
בעידן הזה של המדיה, שיש כל כך הרבה פלטפורמות ואפשרויות, כל כך הרבה אנשים שיש להם כבר נוכחות און ליין (זה לא שמור רק למי שכל היום מול המחשב והיה מהראשונים שגלשו באתרים EVER!) זה חשוב לספר את הסיפור בצורה שתגרום לאנשים לעצור שניה ולתת את כל תשומת הלב לסיפור שאנחנו מביאים ולהגיב לזה, אם רגשית או פיזית.

חשוב לקחת בחשבון למי אתם מספרים את הסיפור שלכם, כי איך שילדים בני 9 יחוו אותו ואיך שאנשים בני 30 יחוו אותו, זה שונה. זה תלוי גם באיזה מדיה אתם מעבירים אותו והמילים שאתם בוחרים להשתמש בהן.
אם אתם יוצרים הזדהות עם הקהל אליו מגיע הסיפור, יש יותר רפור (כימיה ותחושת קרבה).
אם אתם מדברים בשפה מאוד גבוה עם אנשים שלא מתחברים לזה, סביר להניח שהקהל אליו פניתם ירגיש נתק מהסיפור וגם לא ימשיך לקרוא אותו.
אם אתם מעבירים את זה בוידאו ואתם טיפוסים שמחצינים את מה שהם מרגישים, יתכן שהקהל ירגיש יותר חיבור מאשר שדברו שאתם לגמרי קפואים ולא עצמכם. יש המון פרמטרים שחשוב שאתם תחשבו עליהם מראש, עוד לפני שאתם מוצאים את הסיפור שלכם החוצה.